איך לנפץ תקרת זכוכית- פרק 5

קצת יותר אישי הפעם- אכתוב כמה מילים על הרגשות שלי מול העניין הזה של תקרת זכוכית ועל המקום שאני נמצאת בו כרגע בתהליך.

קודם כל לאחרונה ממש עשיתי זאת!! חזרתי ללמוד פסנתר! חלומות מתגשמים... אני מלמדת כבר שנים או אולי בא לי יותר לקרוא לזה.. אני מלווה תהליכים מוזיקליים של אנשים והפסנתר שלהם. אני בטוחה שהם גם לומדים מזה המון אבל אני מבינה שהנטייה שלי היא תמיד בעלת אופי טיפולי יותר מאשר פדגוגי ואיכשהו זה נוכח בלי סוף בתהליכי ההוראה שלי.

אבל לאחרונה החלטתי-- פעם בשבועיים אני קונה לעצמי את המתנה הכי חשובה בעולם-- להיות התלמידה. לעבור את התהליך שלי עם הפסנתר שלי ומישהו אחר יקשיב לי.

הכובד לדעתי בתקרת זכוכית.. מה שהופך אותה לאישיו הכל כך קשה שהיא מהווה עבורי בחיים הוא שבאיזשהו מקום... כשאת מודה בפני עצמך שהגעת לתקרת הזכוכית שלך בתחום כלשהו, גם אם זה התחום שהכי יקר לך בעולם, את חייבת באיזשהו אופן לזנוח אותו, להיפרד ממנו.. לפחות לתקופה, לפחות בדרך שבה הכרת אותו. הוא לא יהיה יותר חלק ממך כפי שהיה עד כה.

ואת תצטרכי לעבור את הדרך שלך ולטפל בעצמך וללמוד על עצמך מספיק אם תרצי לשוב אל המקום שהיית בו ולהצליח לפרוץ אותו באמת.

זה קרה לי עם הפסנתר הקלאסי, וכשהגעתי שם לתקרת הזכוכית שלי זנחתי אותו.

למדתי לאלתר, למדתי להלחין, נהייתי מטפלת במוזיקה, הצלחתי ברמה כלשהי ללמד אחרים אבל בפועל זנחתי את היותי פסנתרנית קלאסית.

ובשנה וחצי האחרונות חזרתי לזה והיו הרבה רגעים של בכי בדרך. בכי של "חזרתי הביתה". של התרגשות שאין כדוגמתה. לאחרונה אני לא מצליחה ליצור, אני לא מאלתרת. אני מנגנת קלאסי. מבחינה רגשית זה חודר אליי הרבה יותר עמוק מכל שאר הדברים שאפשר לעשות במוזיקה וזה מציף אותי מאוד.

הגעתי כבר לתקרות זכוכית בתחומים נוספים בחיים- זנחתי אותם איפשהו, ומשום מה, כיוון שאצלי כרגע זה נושא חזק אני חוזרת למקומות האלה כיום ואמנם אני כאן כדי לספר על כך, אבל בעצם אני מתכנסת עם עצמי ומגיעה עם עצמי למסע חזרה הביתה מאוזנת יותר, ולראות איפה אני מול התקרות האלה אחרי שנים על גבי שנים של סוגים שונים של טיפולים בעצמי, ולמידת טיפול, והיותי בעצמי מטפלת רגשית, ומורה ואישה בעולם הזה..

זה נכון לגבי מערכות יחסים,

לגבי ההתנהלות הכלכלית שלי,

לגבי היכולת שלי לקום מוקדם בבוקר, לקחת את החיים בקלות, להיות בת משפחה מספיק קשובה ומסורה, להיות חברה מספיק קשובה ומסורה, בלהיות מרוצה מעצמי, מסופקת מבחינה מקצועית.

מבחוץ תמיד הקפדתי שהכל ייראה לכולכם ורוד.

מבפנים זה די התפרק לי... בכל אחד מהתחומים האלה הגעתי באיזשהו שלב לקצה גבול היכולת שלי וכשאני כותבת כאן על תקרת הזכוכית שלי שלא אפשרה לי כל השנים להשלים את למידת הבלדה של שופן והוריאציות של מנדלסון אני מדברת למעשה על כל תקרות הזכוכית באשר הן בכל תחומי החיים ואיך הגעתי עד הלום כשכל כך בקלות אני מנפצת אותן ככה פתאום, אחת אחרי השניה:))

בשבת האחרונה הושבתי את אמא שלי מולי ליד הפסנתר, וניגנתי לה את החלק הראשון של הבלדה של שופן.. ביצוע רעוע למדי אבל כל כך רציתי לחזור הביתה.. ולנגן לאמא שלי.