ציפייה למה שיהיה במקום אכזבה על מה שהיה

יש תקופות כאלה שילד לא מתאמן ומגיע לשיעורים לא מוכן.. הכל תמיד מאוד רגיש. לנו, כמורים יש נטייה ברגעים כאלה לגלות כל מיני תגובות: לחנך, להביע אכזבה, לכעוס, אפילו להשתעמם. ואז בעצם.. אנחנו צריכים להבין שזה לא קשור אלינו. לא צריך להכניס לתוך תחושת ההפסד של הילד (שגם ככה לא חווה כרגע חוויית הצלחה מי יודע מה), את רגשי האשם האלה ואת התחושה שעליו לרצות את המורה שלו ושזה ייחשב להצלחה. צריך לשקף שזה מה שיש כרגע ואיך אפשר בזמן המשותף שלנו ליצור מקפצה מאוד טובה ובטוחה לתחילת אימונים בבית בהמשך השבוע. לא אכזבה על מה שהיה, אלא ציפייה למה שיקרה מתוך זה בהמשך. ייתכן.. שבשיעור הבא עדיין הילד יגיע בלי שעבד בבית. ייתכן שגם בעוד חודש. אבל במהלך הזמן הילד ירגיש בטוח ויציב לקפוץ מהמקפצה הזאת ויגיע לשיעור בהתרגשות: "תקשיבי כמה התאמנתי בחופש פסח!!". והאוזניים והלב של המורה פשוט מתמלאים בגאווה ואושר גדול. את התחושות האלה, אגב, גם אם הייתי רוצה לא הייתי יכולה להסתיר מהם. הם יודעים היטב מתי המורה שלהם משתגעת משמחה בזכותם:)