להחליף פחד בסקרנות

פוסט של לפנות בוקר. קורה פה ושם שיש נושא שעד כדי כך מעסיק אותי שאני מבלה לילה שלם במחשבות עליו במקום בשינה. בטח זה ייצא קצת ארוך ואני מקווה שיהיו מכם כאלה שימצאו בזה עניין וחיבור.

אז הנושא שעל הפרק הוא: "על אמירת כן ואמירת לא".

לפני שנה בדיוק טבעתי באוקיינוס של כן. אמרתי כן לכל דבר שהציעו לי. "בא לך לנגן בפרוייקט שלי?" כן "בא לך להיפגש לקפה?" כן "את יכולה לקבל תלמיד חדש לפסנתר?" בטח, תמיד. "את יכולה לקבל חמישה תלמידים לפסנתר?"... אההה מממ כן, כן למה לא, אז יום אחד בשבוע אעבוד משמונה בבוקר עד תשע בערב.. כן יאללה למה לא. "בא לך לנסוע איתי למדבר?" כן! "רוצה לבוא לסופש בחו"ל עוד שבועיים?" ברור, תמיד מתאים לי חו"ל. "מתאים לך לקבוע חזרה בשבת בשמונה וחצי בבוקר?" בטח, זה לא שאני חזירת שינה שמבחינתה זה בניגוד לחוק להתחיל את היום לפני עשר בשבת, בטח שנקבע חזרה. אפשר גם בשבע אם בא לך.

הכל עשיתי. את כל זאת ועוד, הרבה עוד. עוד ועוד. טבעתי באוקיינוס של כן.

הייתי בעבודה על ארבעה פרוייקטים מוזיקליים שעפתי עליהם בטירוף, לימודי מוזיקה יומיים בשבוע, שלוש עבודות קבועות פלוס לא מעט עבודות מזדמנות. בעודי לחלוטין טובעת באוקיינוס נאלצתי להגיד לא לדברים שהם חשובים באמת.. לא, אין לי זמן להיפגש עם החברות הכי טובות שלי, חוץ מאשר אם אנחנו במקרה עובדות על פרוייקט ביחד. לא, אני לא אגיע לארוחת שישי עם המשפחה כי אני חייבת חייבת לעבוד או כי זה הזמן היחיד שלי עם עצמי בכל השבוע.

תמיד העניין הזה של אמירת לא הגיע ביחד עם "הייתי ממש רוצה אבל...", "אני עסוקה מדי", "אני מותשת", "אני לא מרגישה כל כך טוב". כאילו לתרץ, שלא יחשבו בשום אופן שאני פשוט לא רוצה או לא מתאים לי או כיף לי מספיק בחיים כרגע בלי זה. אין לי שום הסבר אחר חוץ מפחד-- שאחרים לא יאהבו אותי, שאהיה חסרת ערך בעיני עצמי, שיהיה לי יותר מדי זמן פנוי ואשתעמם, שאעמוד במקום ולא אתפתח, שלא אממש את הפוטנציאל, שההורים לא יהיו גאים בי.... לא יודעת מה. זה נשמע לי כל כך מטומטם כרגע אבל באופן ממשי היה שם פחד בלתי פוסק.

ואז הגיעה הקורונה, הצלחתי לצאת מהאוקיינוס כי הפרוייקטים עצרו, הלימודים נסגרו, העבודה.. טוב עבודה זו עבודה אבל גם חלק ממנה התבטל סביב המשבר הזה. שחיתי לחוף מבטחים. נהייה לי זמן פנוי, יכולתי לצלול באוקיינוס וכבר לראות ברור יותר מה יש מסביבי.. בכל זאת אני שוחה, כבר לא טובעת.

מצאתי את עצמי מתרגלת איך להגיד לא. ואמרתי לא לחברות טובות שהציעו נגינה משותפת/ עבודה עם שכר ממש טוב ועוד.. וידעתי "אני אגיד לא והן יאהבו אותי בכל זאת". ואז יום אחד צצתי באופן מפתיע בארוחת שישי משפחתית למרות שאמרתי שאני עסוקה ולא אבוא (כי לא באמת הייתי עסוקה אבל כולם כבר כל כך רגילים שאני עסוקה אז זה תמיד מספיק אמין כשאני אומרת את זה).

ואז בעודי בחוף מבטחים, פתאום הצלחתי לראות בבירור מתי בכל זאת קשה לי להגיד כן.. כשלפתע נהייתי פנויה והגיעו הצעות שאני מרגישה לא ראויה, לא מספיק טובה או מוכשרת בשבילן, שאני בטוחה שיש מישהו אחר שיעשה אותן יותר טוב ממני. פתאום עוד פעם מנהל אותי פחד. פחד הפוך הפעם- פחד להתפתח, להתקדם, לקבל איזה טייטל חדש, חס וחלילה שמישהו ידע שמעריכים אותי וממליצים עליי ומציעים לי כאלה דברים.. זה עוד יעלה לי לראש. פחד!! ואז התחלתי לתרגל את המנטרה: "קודם כל תגידי כן, אחכ תחשבי מה את עושה כדי להרגיש מספיק ראויה וטובה בשביל זה" אבל "קודם כל תגידי כן". והצלחתי. זרמו אליי כמה הצעות שלא דמיינתי שאני ראויה להם. אבל הייתי פנויה אליהן כי אמרתי מספיק לא לדברים שלא התאימו לתקופה הנוכחית, ובאתי עם מספיק כן למקומות החשובים. ובכל מקרה מי שצריך לאהוב אותי אוהב אותי.. ומי שלא זה לא כל כך משנה. לא הכל זה סביב אהבה. לפעמים שווה גם לדעת שמעריכים אותי מבחינה מקצועית ושחושבים שאני ראויה למשהו, עוד לפני שאני בכלל מרגישה ככה.

חברה הכינה לי קולאז', שבו היא כתבה "החליפי פחד בסקרנות". סקרנות! אימצתי