לפעמים המורה היא בעצם התלמידה

וגם- כמה חשוב לפעמים שפשוט יהיה להם כיף!

אני שמחה וחשוב לי לשתף שלאחרונה אני שבעת רצון עד מאוד מהתלמידים שלי לפסנתר ומההתקדמות והמוטיבציה שלהם. שמתי לב שבאופן גורף כמעט כל התלמידים שלי בתקופה האחרונה נמצאים בתנופה חזקה מאוד של התקדמות. כולם מתאמנים בבית הרבה יותר מבעבר ומגיעים לשיעורים עם התלהבות גדולה מבעבר. חשבתי עם עצמי שככל הנראה אם הם כולם הרבה יותר מלאי מוטיבציה, כנראה גם אצלי משהו השתנה והבנתי מה הדבר: אני למדתי לשחרר. משקיעה פחות זמן בשיעור בהתייחסות לאצבוע הנכון, לישיבה המושלמת, לדיונים על האם הם מתאמנים מספיק או לא מספיק, האם זה כבר דחוף ללמוד את היצירה בעל פה או לא. ויותר זמן מהשיעור למוזיקה עצמה- דברים מחלחלים תוך כדי- הם ינגנו באצבוע הנכון כי עד מהרה מבינים שהאצבוע הלא נכון הוא גם מאוד לא נוח. הם ישבו נכון כי ישיבה לא נכונה מאוד מעייפת ולא נעימה. דברים קורים- תוך כדי תנועה ועם כמה שפחות עיסוק בהם. האם כתוצאה מכך תלמידיי יגדלו להיות הפסנתרנים הטובים ביותר שנולדו בהיסטוריה? אני די בטוחה שלא אבל הם אוהבים לנגן!! והם יאהבו לנגן. וכיף להם. ומבחינתי כיף זה ערך עליון. הם אוהבים את הפסנתר ויש להם מוטיבציה לתחביב הזה. שחררתי את הפרפקציוניזם שלי כשהבנתי שזה בסדר שתלמיד כזה או אחר הוא אינו פרפקציוניסט. אני לא יכולה לדרוש ממנו משהו שעבורו הוא לא עד כדי כך משמעותי וגורלי כמו שהוא עבורי. זה בריא לא להיות פרפקציונסט. ובעיקר- זה בריא לדעת מה היכולות ומה השאיפות שלך ולהיות קשוב אליהן. אני לומדת מהם המון ומרגישה שהם לומדים פסנתר טוב ונכון. ויותר חשוב- בכיף.