צלילים משותפים

רגע לפני שמסתיימת שנת הלימודים ואני עוזבת את ההוראה (לאחר שנתיים- ונכנסת לסטטיסטיקה שכולכם שמעתם עליה)... רק אספר על הפרויקט הכי משמעותי שלקחתי בו חלק במסגרת עבודתי כמורה. במהלך השנה הנחיתי הרכב מוזיקלי של עשר בנות מביה"ס היסודי בשמשית. בהרכב הבנות שרו, ניגנו ויצרו- כל אחת לפי נטיית לבה ויכולותיה. פעם בחודש לערך נפגשנו עם הרכב מוזיקלי של ילדים בני גילן מבי"ס ערבי, מיפיע- כרבע שעה נסיעה משמשית. במפגשים המשותפים הילדים יצרו ביחד, שרו, ניגנו, שיחקו וריגשו אותי פעם אחר פעם כשהם הצליחו לחזק בי את האמונה שלי בדת שלי--- המוזיקה!!! שהיא בעצם הדת של כולם... וללא מילים- רק באמצעות צלילים משותפים, הילדים האלה שבקושי יכולים להגיד זה לזה משפט אחד- רקמו חוויות משותפות שאני יכולה להאמין שילכו עימם כל החיים. היום נפרדתי מהבנות שליוויתי בפרויקט כל השנה ולא הפסקתי להתרגש ממה שנהייה מהקבוצה הזאת בזכות החוויות שהן עברו. אני מתרגשת להיפרד (לפחות לעת עתה) מההוראה עם תחושות כל כך חזקות ומשמעותיות שגרמו לי להבין שאני כן אדם מאמין! ושהאמונה שלי היא אמונה ראויה ושראוי שאלחם עליה ואגיע עם האמת שלי לכל חלקה שעוד אפשר לטעת בה מעט שפיות, הקשבה, קבלה, פתיחות לאחר. אבל התנאי מספר אחד הוא לקיים את כל אלה בעצמי ולהוות דוגמה לכל תלמיד או מטופל שאי פעם יהיה לי וגם- לעשות את זה מאוד בקלות ובטבעיות, בלי שזה יחייב אותי להיאבק על כל דבר- כי זו האמת שלי אז למה לא פשוט לחיות ככה ולאפשר לסובבים אותי להיות חלק מזה? נפרדתי מהן בשיר, עם מילים של אהוד מנור שאומרות בעצם הכל... "השיר הזה מעכשיו מוכן, אותנו כאן לחבר. ועם נשיר אז בבוא הזמן, אולי נתחיל לדבר".

https://soundcloud.com/ofri-zer/k1vm0jgzxgob