קצת על החוויה שלי כילדה ביישנית

קצת על החוויה שלי כילדה ביישנית ועל הפגישות שלי עם הילדה הביישנית הזו שלא מרפה ממני, לאורך החיים.

אז אני זוכרת 12 שנים מכיתה א עד י"ב של התלבטויות בלתי פוסקות בכיתה.. האם להרים את היד ולהגיד את התשובה כשאני יודעת שהיא נכונה, או להשאיר אותה לעצמי-- עם הלופ הקבוע: אם התשובה לא נכונה אז פדיחה.. כולם יחשבו שאני טיפשה, אם התשובה נכונה אז עוד יותר גרוע-- הם יבינו את מה שאני כבר יודעת, הם יבינו שאני חכמה. אבל אסור שהם ידעו שאני חכמה-- כי הם כבר יודעים שאני מנגנת יפה על פסנתר ואני מניחה שהם חושבים שיש לי גם עיניים יפות (תכלס... אחד הגנים המעולים אצלנו במשפחה, אני מודה)... אז גם חכמה--- לא, לא, אי אפשר שבנאדם אחד יהיה כל הדברים האלה. רצוי לשמור חלק מזה לעצמי. מה גם שהסיטואציה הזאת ששמים לב אליי היא קשה, ומה בכלל עושים איתה?..

ואז גדלתי להיות אמנם פחות ביישנית מפעם, הצלחתי להתגבר על פחד במה, התחלתי לכתוב פוסטים אישיים בפייסבוק, להעלות תמונות וסרטונים שלי, לתפוס מקום, להתחבר יותר בקלות לאנשים, להיכנס למסגרות שמתאימות לי ומכילות אותי כפי שאני באמת.

בכל פעם כשהגעתי למסגרת שבה הרגשתי שנהייתי דמות דומיננטית ששמים לב אליה, נתקפתי בהלה. חיפשתי איך לברוח ולהיעלם.

עד שלאט לאט מצאתי את המקומות שנכון שאהיה בהם ואת האנשים שנכון שיהיו סביבי. ולתפוס תשומת לב ולקבל אותה באהבה??... אני עוד לומדת וזה קשה!

ובהמון סיטואציות חברתיות, למרות שאני יודעת גם איפה כן להיראות ולהישמע, הילדה הביישנית חוזרת ומבוהלת מכל פיסת תשומת לב, אני מדברת איתה והיא מדברת איתי. אנחנו ביחד כאן והיא כאן כדי להישאר.. ואני כאן וכבר פחות כועסת עליה מפעם..

אבל אני רוצה לספר שכל פוסט שאני כותבת בפייסבוק אני מתלבטת.. מה באמת לשתף בכזה דבר אישי?? והתשובה היא כל פעם כן. כל פוסט הוא פיצוי על עוד רגע אחד שבו במשך 12 שנים לא הצבעתי בכיתה ומישהו אחר אמר את התשובה, שידעתי שהיא נכונה ולא העזתי להגיד. וכל הופעה או קונצרט מול קהל, או טיפול בביהס מול כיתה וצוות, או כל פיסת ידע או מחשבה שאיתה אני יכולה ללמד מישהו אחר או למסור לו משהו מלבי או לפתוח משהו בליבו זה עוד צעד שבו אני יכולה להגיד.. אני הילדה הביישנית הזאת, אבל מותר שידעו שאני גם טובה.. בכמה דברים. ואני לא רוצה לשמור אותם לעצמי יותר. אני רוצה שילמדו ממני משהו, שיפתחו את הראש בזכות משהו שאמרתי, שיתרגשו בזכות משהו שאני עברתי. "חומרי הגלם של הלב" זה השם של האתר החדש שאעלה לאוויר ממש בקרוב ובו מחשבות, הרהורים ורחשי לב הכי לא מעובדים בעולם- כאלה שעדיין בתהליכים, הכי חי ומתרחש. וכמובן גם שירים מולחנים, ו... הכי לא מעובדים שיש.

הלכתי להצטלם קצת בים בשביל האתר.. והכי הייתי "הילדה הביישנית שלא רוצה שיראו אותה".. למרות שכבר הכנסתי את עצמי לסיטואציה.. עד שלייה אמרה לי "תרקדי". אז רקדתי. ובעצם אני רוקדת סביב זה כל יום.