שיחה לילית עם השעון הביולוגי

אתה יצור שצץ בחיינו (בעיקר שלנו הנשים שבינינו) בסביבות גיל 30 (או לפני, או אחרי). אתה מגיע בהמון דגמים וגדלים. מחליף צורות, משחק משחקי תפקידים. כל פעם מחדש אתה מישהו אחר. לפעמים אתה אש בוערת, לפעמים הופך למים ונשטף בגלים. נעלם לכמה זמן וחוזר כציפור שבאה רק בעונה מסויימת. שעון אחד מטאפורי עם המון צורות וגדלים.

לפני כמה שנים, כשעוד היית ממש ממש קטן ויכולתי להכניס אותך לכיס, או אולי אפילו לשבור עם פטיש כשצריך, פיתחתי חרדה לגבייך- דמיינתי שעד גיל 35 תגדל, תהפוך להיות לוויתן ענקי ולא תשאיר לי מקום בעולם, תבלע אותי במלתעות וכל העולם שלי יהיה רק סביבך- השעון הביולוגי שלי. שמקבל את כל ההחלטות במקומי ומתכנן לי את החיים.. בזמן שאני כבר נבלעתי ולא נשארו בי מילים.

ואז, חלפו כמה שנים, קיבלתי כל מיני החלטות. איתגרת אותי ומספר פעמים הפגשת אותי עם כל מיני אנשים שגרמו לי לשאול שאלות, לבחון את עצמי, להבין האם אני אישה שבאמת צריכה בחיים שלה שעון ביולוגי בגודל של לוויתן או האם מספיק לי שעון שאפשר להכניס לכיס ורק פה ושם להציץ ולשאול שאלות בקשר לשעה הנוכחית.. אני מרגישה שיש בינינו יחסי אהבה- שנאה, ביני לבין השעון שלי. כי בימים קשים אני ממש שונאת את המחשבה שיש לי בכיס שעון כזה בכלל.. למה צריך שלכל בת אדם בכלל יהיה שעון, כאילו שאי אפשר להסתדר בחיים בלי לדעת מה השעה או איזה דברים צריך לשאול ולהחליט בהתאם לשעה זו.. אבל בימים טובים, שלשמחתי בחיי הם רבים בהרבה מהימים הלא טובים, אני שמחה שאתה מסתפק במקום שלך בכיס הקטן (ולפעמים אפילו מסכים להפוך שוב למים ולשחות בים), אתה הרבה יותר קטן וחמוד מהשעון שפעם הייתי חרדה שתגדל להיות.. אתה מקבל יפה את זה שלכל שאלה יש יותר מתשובה אחת ושבחיים תמיד יש דרכים ובחירות ואפשרויות נוספות. במקום לוויתן עצום התעצבת אצלי בחיים כחיית מחמד מתוקה שניתנת לאילוף, למעין יצור כזה שאפשר לפעמים לצבוט בלחי כמו שהדודות של פעם היו עושות. וכמין אחד כזה, אתה מתפקד מצויין, המחוגים נעים בקצב ממש ניתן למעקב.. הפכת לחבר שהוא חלק מהחיים אבל שאני בולעת אותו הרבה יותר בקלות מאיך שהוא בולע אותי.